טוב לדעת
משקה חריף הוא משקה המכיל אתנול (המוכר בשפת היום-יום כ"אלכוהול").
בשל השפעתו המשכרת של האתנול, המשרה על השותה אותו הרגשת שמחה, אופוריה ורוגע, הייתה מאז ומעולם שתיית משקאות חריפים, בעיקר בקבוצה, דרך מקובלת לחגוג, לבלות או להביע שמחה. קיימים משקאות חריפים רבים, אשר מופקים מחומרים שונים. למעשה, כמעט לכל עם או קבוצת עמים יש משקה חריף מסורתי, בעל טעם, ריח ותכונות המאפיינים רק אותו והמייחדים אותו לעומת שאר המשקאות, כמו גם תרבות שתייה שהתפתחה סביבו.
המבדיל משקאות המכילים אלכוהול משאר המשקאות הוא שהם משכרים - כלומר, גורמים לשינויים במצב הרוח וההתנהגות של האדם מבחינה פיזיולוגית. שתיית אלכוהול גורמת לעלייה במצב רוח, להשתחררות מלחצים נפשיים, להרגשת קלילות, קלות ראש וערפול חושים, לעלייה בביטחון העצמי, לשחרור ולירידה בעכבות ולהרגשה כללית נינוחה של רצון לשמוח ולחגוג. שתייה רבה עלולה להביא את האדם לידי השתטוּת והתנהגות פרועה; שתייה מוגזמת עלולה לגרום לאיבוד שליטה עצמית ושיקול הדעת, לאיבוד שיווי המשקל ולהרגשה פיזית ונפשית רעה, אשר מתבטאת בסחרחורות, בכאבי ראש, בבחילות ובהקאות - ובעקבות כל אלה, מטבע הדברים, גם בדיכאון. נוסף על כך, ברוב המקרים שבהם אדם שיכור מקיא, הרגשתו משתפרת מיד לאחר מכן, מאחר שבהקאה נפלטים מהגוף עודפי האלכוהול. אם אדם הולך לישון בעודו שיכור, עלולה ההרגשה הרעה להופיע או להתחזק לכשיתעורר. תופעה זו נקראת חמרמורת (הנגאובר).
השפעת האלכוהול משתנה ממשקה למשקה ומאדם לאדם. לבירה, למשל, יש נטייה לגרום לעייפות, בעוד למשקאות אחרים יש תכונות מעוררות. כמו כן, על מנת שאדם מבוגר או שמן ישתכר, עליו לשתות כמות גדולה הרבה יותר של אלכוהול מאשר יהיה על ילד או על אדם רזה לשתות כדי להגיע לאותה מידת שכרות. השפעת האלכוהול עשויה להיות חזקה יותר ומזיקה יותר כאשר הוא נצרך לאחר שהאדם לא אכל במשך מספר שעות והוא אינו שבע. לעומת זאת, אכילת ארוחה משביעה ועשירה בשומן בטרם צריכת האלכוהול (או במקביל אליו) עשויה לרכך את השפעת האלכוהול ולצמצם עד לרמה אפסית את השפעות ההשתכרות. כמו כן, אכילת מאכלים שומניים או שתיית קפה לאחר ההשתכרות עשויות לשפר את ההרגשה ולהחזיר את העירנות.
על ההשפעה החיובית שיש לאלכוהול על מצב הרוח מעיד ספר תהלים: "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ" (תהלים ק"ד ט"ו). עם זאת, על איבוד שיקול הדעת בעקבות שתיית אלכוהול נאמר "נכנס יין – יצא סוד" (מסכת עירובין סה, א).
שתיית משקאות חריפים הייתה מנהג מקובל בקרב עמים רבים עוד בעת העתיקה. האדם הראשון ששכרותו מתועדת בתנ"ך הוא נח: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר" (בראשית ט' כ'-כ"א).
עדויות לשתיית יין במזרח הקדום מופיעות למכביר במקרא, וכן בציורי קיר ותבליטים מצריים, וכן בשרידי מתקנים שנתגלו בארץ ישראל, ואשר שימשו בייצור יין. כדי חרס עבור יין, המעידים על ייצורו של משקה, זה נמצאו בגאורגיה (מתוארכים כבני 8,000 שנה), בהרי זגארוס שבאיראן (מתוארכים כבני 7,400 שנה) ובבבל (מתוארכים כבני 5,500 שנה). השרידים הקדומים ביותר של משקה חריף עצמו נמצאו בכד יין מצרי עתיק.
ליין היה תפקיד חשוב בחיים הפולחניים במצרים העתיקה. ציורים המתארים ייצור יין נמצאו על קירותיהם של קברי הפרעונים, וברשימת המנחות שהוגשו למת נמצאו כדי יין.
העברים הקדמונים נהגו לשתות יין בעת שמחה, אך גם השתמשו בו בטקסים דתיים: בימי בית המקדש היה היין ננסך על גבי המזבח בשעת הקרבת הקורבנות. על כן היין מתואר בתנ"ך כמשקה "המשמח אלוהים ואנשים" (שופטים ט י"ג).
גם היוונים והרומאים אהבו לשתות יין, ואף סגדו לאל מיוחד אשר היה אחראי על משקה זה: דיוניסוס (בגרסה הרומית: בכחוס), אשר פולחנו (חגיגות הדיוניסיה) עורר התלהבות גדולה ואורגיות המוניות ("בכחנליות").
גם השבטים הגרמאנים מפורסמים בשל תרבות השתייה הענפה שלהם: הם שתו בעיקר הבירה, וזו הפכה למשקה מקובל בטקסים דתיים. עדות נוספת לשימוש באלכוהול בתרבות השבטים הגרמאנים היא הקוניאק הצרפתי, שהתפתח ממשקה אלכוהולי של השבט האוסטרו-גותי.
ממצאים ארכאולוגיים מעידים כי עמים רבים במקומות שונים בעולם נהגו להכין ולשתות משקה חריף בשם מי דבש, אשר נרקח באמצעות מדילול דבש במים או במיצי פירות. עם העמים אשר נהגו לשתות משקה זה נמנים המצרים, היוונים, הרומאים, האינקה, האצטקים - ובראש ובראשונה הויקינגים. את המשקה היה נהוג לשתות במיוחד בחגים ובפסטיבלים מיוחדים. לדבש - ובהקשר לו, למשקה מי הדבש - יוחסו תכונות של עירור תשוקה, ובימים קדומים יוחסו לשותים מן המשקה תכונות כמו חוכמה, אומץ וכוח וכן יכולת פוריות גבוהה.
גם כיום נחשבת שתיית אלכוהול לבילוי מקובל מאוד ברחבי העולם המערבי. ברוב מדינות המערב, משקאות חריפים הם מצרך זמין ביותר, שאפשר לקנות בכל חנות מזון או קיוסק. המשקאות החריפים הם גם מצרך קבוע במסעדות, בבתי מלון ובמועדוני לילה.
ישנם אפילו מקומות בילוי ייעודיים, אשר כל תכליתם היא שתיית אלכוהול - פאבים, אשר מהווים גלגול מודרני של הפונדקים אשר היו נהוגים בתחילת העת החדשה באנגליה ובארצות הברית. נוסף על המשקאות החריפים המסורתיים (בירה, וודקה, טקילה), מוגשים בפאבים בעיקר קוקטיילים- ערבובים שונים של משקאות חריפים ולא חריפים.
אף-על-פי-כן, בניגוד לרוב העולם המערבי בכלל ולאירופה בפרט, בארצות הברית נחשבת שתייה מופרזת של אלכוהול - ואפילו שתיית אלכוהול בכלל - למידה מגונה, בייחוד בקרב החוגים הדתיים-השמרניים של המדינה.
באופן פרדוקסאלי, חרף היותו מקובל מאוד בזרם המרכזי של החברה המערבית, הפך האלכוהול לסממן מרכזי גם בתרבות הרוק והמטאל.
יהדות
בדת היהודית, היין נחשב למשקה חגיגי, ושתייתו נהוגה לשם ציונם של ימים קדושים ולשם חגיגת אירועים משמחים. היין הינו המשקה היחידי אשר זכה לברכה מיוחדת משלו: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, בורא פרי הגפן". ברכה זו יש לומר לפני שתיית היין. ואם מביאים יין משובח יותר מןהקודם מוסיפים ומברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הטוב והמיטיב".
היין הוא מצרך הכרחי לשם קיומם של החגים והטקסים היהודיים: בערב שבת יש לשתות כוסית יין בטקס הנקרא קידוש, אשר מציין את כניסתו של היום הקדוש. גם במוצאי שבת יש לשתות כוסית יין בטקס הנקרא הבדלה, המבדיל בין היום הקדוש היוצא ליום החול הנכנס. בליל הסדר יש לשתות ארבע כוסות יין, ואילו בפורים אף נהוג לשתות לשוכרה עד למצב שבו לא מבחינים "בין ארור המן לברוך מרדכי". גם באירועים משפחתיים, כגון נישואין וברית מילה יש לשתות יין. יחסה החיובי של היהדות ליין הגיעה לידי כך, שנאמר "אין אומרין שירה אלא על יין". התלמוד הבבלי אף מרחיק לכת ומעמיד את השמחה האמיתית דווקא על כזו הנובעת משתיית יין: "אין שמחה אלא בבשר ויין" (המקור: תלמוד בבלי, פסחים ק"ט ע"א).
למרות כל זאת, מזהירה הדת היהודית מפני שתייה מוגזמת: "אל-תהי בסבאי-יין" (משלי כ"ג כ) ו"אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין" (סנהדרין, ע). אמנם, שניים מהצדיקים בתנ"ך, נח ולוט, נודעו בשכרותם הרבה (מכאן הביטוי "שיכור כלוט"), אך הפרשנות המקובלת אומרת כי השתכרותם המוגזמת הייתה בבחינת נפילה מוסרית אשר הכתימה את צדיקותם.
על דרך הלצה נהוג לומר על פי רש"י מפרשת נח - "יי"ש [=יין שרף. כינוי למשקאות חריפים בארצות אירופה] מרבותינו - דורשים אותו לשבח, ויי"ש דורשים אותו לגנאי"; פירושו: קבלת משקה מן האדמו"ר או מן הרב - זהו מנהג משובח; אולם סתם שתייה ללא מטרה תורנית הינה מגונה.
וודקה בתרבות הסלאבית
בקרב העמים הסלאבים תרבות השתייה והפולקלור הסובב אותה מפותחים מאוד, עד כי נוצרו סביב שתיית המשקאות החריפים כללים ומנהגים העוברים מדור לדור. הפופולריות הרבה של המשקאות הולידה את סטריאוטיפ "הרוסי השיכור". צריכת האלכוהול ברוסיה עומדת כיום על 15 ליטרים לאדם לשנה - כמעט פי שלושה מהצריכה ב-1990 (5.4 ליטרים).
בתרבות הסלאבית הוודקה היא מרכיב הכרחי כמעט בכל מפגש חברתי, ובמיוחד באירועים חגיגיים. אירועים אשר נהוג בהם במיוחד לשתות וודקה בצוותא הם ימי הולדת וראש השנה האזרחית (31 בדצמבר). לרוב מתרחשת החגיגה סביב סעודה גדולה, אשר במהלכה שותים משקאות חריפים ווודקה ביניהם.
כל סועד מחזיק את כוסית הוודקה ביד אחת ובידו השנייה אוחז כוס מיץ או משקה לא-אלכוהולי אחר, אשר נועד לרכך את טעמה העז של הוודקה. משקה אשר משמש בתפקיד זה נקרא "זפיבון" (запивон). לא נהוג בדרך כלל לערבב את הוודקה והזפיבון בכוס אחת. יש המעדיפים מלפפון חמוץ או דג מלוח, אשר ירככו את טעם הוודקה במקום משקה. מאכל המשמש בתפקיד זה נקרא "זקוסון" (закусон). טקס הרמת הכוסית נקרא "טוסט" (тост). לפני הלגימה, מודיע אחד הנוכחים לכבוד מה שותים. על פי רוב יוכרזו איחולים הדדיים, כגון בריאות, הצלחה וכדומה. אם ההתכנסות החגיגית היא לכבוד אחד הנוכחים, כגון חתן יום הולדת, יוקדש הטוסט הראשון לו. נהוג לשתות גם לכבוד קרובי משפחה וחברים שאינם נוכחים באירוע. לאחר אמירת הטוסט מרימים כוסית ושותים את כוסית הוודקה, ומיד לאחר מכן לוגמים מהזפיבון או נוגסים בזקוסון. אם אחד הנוכחים אינו שותה מסיבה מסוימת, המנהג הוא שעליו לגעת עם כוסית הוודקה במצחו, ובכך להשתתף באופן סמלי בשתייה החגיגית. מנהג זה מקורו בקווקז, אך הוא אומץ גם על ידי שאר עמי מזרח אירופה.
יש הנוהגים לערבב וודקה עם בירה. ערבוב זה נקרא "יורז'" (ёрж), והוא נחשב לבעל השפעה משכרת במיוחד, עד כי נהוג לומר ברוסית "וודקה בלי בירה – כסף לרוח" (водка без пива - деньги на ветер). אם אדם חש חמרמורת בעת שהתעורר לאחר לילה בו השתכר, נהוג לתת לו לשתות כוס בירה כדי שההרגשה הרעה תחלוף; ואם חש האדם ברע בצורה קיצונית, נהוג אף לתת לו לשתות כוס וודקה. רבים מאמינים כי שיטה זו אכן עוזרת לדכא את החמרמורת, אך יעילותו של מנהג זה לא הוכחה מדעית.
מנהג סלאבי נוסף הקשור בוודקה הוא שתיית כוסית על קברו של המת, כדי לחלוק לו כבוד. |
