טוב לדעת
אביר הוא לוחם רכוב על סוס ולבוש שריון. בימי הביניים היו האבירים לב הכח הצבאי באירופה, ויש הרואים בהם מעמד בפני עצמם. לאחר ירידת חשיבותם הצבאית של האבירים, הפך אביר לתואר של כבוד, שמלכים וממשלות יכולים להעניק אותו למי שתרמו להם או לציבור תרומה מיוחדת. במובן זה קיים מוסד האבירות עד היום בחלק מארצות אירופה ובארצות אחרות בעולם.
במהלך המאה ה-12, החלו לייחס לאבירים תכונות חברתיות ומוסריות מסוימות, שהיום אנו קוראים להן תכונות "אביריות". אחד מהגורמים שחיזקו את הייחוס הזה הייתה ספרות בסגנון אגדות המלך ארתור.
אבירות ואצולה
בתחילת ימי האבירות לא היה קשר הכרחי בין השתייכות למעמד האצולה והאבירות. האצולה הייתה קשורה לבעלות על קרקעות, ותארי אצולה הוענקו על ידי המונרך. האבירות הייתה בעיקרה קבוצה מקצועית, שכל אדם חופשי (לא צמית), ובמקרים בודדים גם צמיתים, יכול היה להצטרף אליה אם עלה בידו להשיג את הממון הנדרש לרכישת סוס ושריון ואת ההכשרה הצבאית הנדרשת.
החל מסוף המאה ה-12, ובמקביל להתחלת ירידת חשיבותם הצבאית של האבירים, החל באירופה הקונטיננטלית איחוד בין מעמד האבירים למעמד האצולה. בצרפת, לדוגמה, החל מהמאה ה-13, האבירות עוברת בירושה לבניו של אביר, ובמקביל, מתקבלות יותר ויותר מגבלות על כניסה למעמד האבירות. לעומת זה, באנגליה, ממשיך מעמד האבירים להתקיים כמעמד נפרד.
שורשים
שורשי מוסד האבירות מגיעים עד למעמד הפרשים ברומא. אבירים היו משרתי הכתר והאל, אך לעתים קרובות הם היו גם בני אריסטוקרטיה צעירים ועשירים. בימי הביניים התייחס המונח אביר לכל אדם חופשי (לא צמית) שהיה בידו די כסף לרכוש סוסים ושריון.
האביר הפיאודלי
במאה העשירית החלו כללי חלוקת הרכוש העתיקים של הגרמאנים, שכללו חלוקת רכוש האב בין כל בניו, נדחקים מפני הסדרי פרימוגניטורה. בשיטת הורשה זו, קיבל הבן הבכור את הנחלה (פיאודום) העיקרית, בעוד שהבנים שאחריו לא היו זכאים לירושה כלשהי. מצב זה הביא למעבר של בניהם של וסאלים לשורות הכמורה או, במיוחד עבור הבנים הצעירים, לחיי לחימה. כך החלו מתגבשים אבירי ימי הביניים כמעמד של בני אריסטוקרטיה נטולי קרקע, שהפכו ללוחמים שכירים. רכושם העיקרי היה הסוס עליו רכבו, שריונם וחרבם, ואלו שאיבדו אותם היו פעמים רבות כמי שנדונו למוות.
אבירים שימשו אצל וסאלים שהיו מעוניינים בשירותיהם, לרוב בהסדר של שבועת אמונים (הומגיום) תמורת הבטחה לאדמה או תשלום, או ככנופיות של שודדים ובוזזים שתרו ברחבי אירופה. הסדר הפאקס דאי שנהגה להגנה על חסרי הישע (אנשי דת ועניים לא חמושים) היה ניסיון להגביל את האבירים לפעולה התקפית בינם לבין עצמם ולא נגד העם. חלק ממסעי הצלב, נהגו על ידי מלכים ואפיפיורים גם כדרך לתעל את כנופיות האבירים השודדים לבצע את מסעות הביזה שלהם מחוץ לארצותיהם.
בערך בסוף המאה השלוש עשרה, כאשר חשיבותו ומעמדו של מעמד האבירות כמעמד החלה דועכת וההימנות עם המעמד הפכה בהדרגה ממסלול חיים לתואר טקסי יותר, החלו להתפתח כללי התנהגות ולבוש אחידים יותר לאבירים, והחלו להופיע ספרים וכתבים המדריכים את האבירים באופן ההתנהגות הנכון. בהדרגה, הפכו האבירים מאריסטוקרטים ללא אדמה לאנשי צבא המועסקים באופן קבוע אצל שליטים או במסגרת מסדר צבאי.
האביר הדתי
בעקבות מסעי הצלב קמו בארץ ישראל ואירופה מסדרים צבאיים דתיים שחבריהם נשבעו אמונים לאל ולא לאציל כלשהו. מסדרים אלה הוכפפו לאפיפיור ואורגנו בהתאם למסדרי כמורה או מנזרים. האבירים-נזירים נשבעו לאורח חיים סגפני ומלחמה למען הצלב. המשמעת הגבוהה שלהם הפכה אותם לצבא יעיל. למרות שבועתם לנזירות וצניעות, אגרו מסדרים אלה כוח פוליטי וכלכלי רב, וכן צברו הון עתק, דבר שגרם למלכי אירופה החילוניים לקנא בהם. מסדר הטמפלרים נפל כיוון שמלך צרפת חמד לעצמו את אוצרותיהם. מסדרי האבירים הדתיים המפורסמים ביותר מאותה תקופה היו מסדר אבירי היכל שלמה (הטמפלרים), הוספיטלרים והמסדר הטבטוני.
כללי התנהגות
לאבירים המקוריים לא היו כללי התנהגות. כשהכנסייה סברה כי האבירים הפכו צמאי-דם ובלתי-נשלטים, היא התערבה והחלה להדגיש את חשיבות המידות הטובות, עד שהכנסייה הפכה לחלק ממוסד האבירות.
אבירים היו מחויבים לכללי התנהגות מחמירים, מידות האבירות. הכללים כללו:
חמלה (כלפי הנדכאים והחלכאים. האבירים היו אמורים להיות אכזריים כלפי אויבי-הטוב)
ענווה
כבוד
הקרבה
יראת האל
נאמנות
אומץ
אדיבות ונימוס עילאיים לגברות
מידות אלה הפכו לאידאלים נשגבים יותר ויותר ככל שחלפו השנים.
בשדה הקרב
בימי הביניים היוו האבירים הרכובים על סוס את הכוח המתמרן העיקרי. מאחר שהם נימנו על מעמד האריסטוקרטיה הם היו מצוידים הרבה יותר טוב מאשר חיל הרגלים. האבירים הרכובים היו חמושים בשריון כבד (שריון שרשראות ומאוחר יותר שריון לוחות), קסדה, מגן, חרב, רומח פרשים, אלות, פטיש קרב, כוכב השחר (מורג פרשים) ועוד.
שינויים בטקטיקה צבאית, כגון השימוש המוצלח בקשתות ארוכות, הפחיתו מחשיבות האבירים בשדות הקרב. בעקבות פיתוח שריוני הלוחות, שסיפקו הגנה טובה מפני חרבות וחצים, פותחו כלי נשק ייעודים לפיצוח שריונות הכוללים גרזן דו-ידני (Pollaxe), רמחים (Pikes) ארוכים ומחודדים, רובה קשת כבד, פטיש קרב, האלברד ומגוון נשקי מוט שצוידו ב"פותחני קופסאות" ולהבים משוננים. למרות השינויים האלה, האבירים שמרו על מעמד הבכורה בשדה הקרב עד סוף ימי הביניים.
סופו המוחלט של האביר כגורם בקרב הגיע עם אבקת השריפה וכלי הירי, דבר שגרם להעלמות הדרגתית של שריון הלוחות שעטו האבירים, מאחר שלא היה יכול לעמוד בפני עוצמתם של הכדורים שנורו מהרובים.
במאות ה-17, ה-18 וה-19 עדיין שירתו בצבאות אירופה חילות פרשים אך הם לא הוגבלו למעמד האצולה בלבד. חלקם שמרו על שריון הקיראס והם חומשו בחרבות, רמחים קלים, אקדחים ולעתים גם רובי קרבין.
טורנירים
בעיתות שלום בימי הביניים המאוחרים, ואפילו עד לסוף המאה ה-16, תפקידו של האביר הולל והואדר בטורנירים מסוגננים מאוד, שהיו רחוקים מלהדמות למלחמות האמיתיות שבהן לחמו בעבר "האבירים הטיפוסיים". בתחילה, התחרויות המוקדמות דמו למעשה למלחמות וכללו משתתפים רבים שנלחמו אלו באלו במלחמת-דמה חסרות סדר. אולם עם הזמן הן התפתחו וכללו מספר אירועים, בהם:
דו-קרב חרבות.
"אדון הגשר" אביר חוסם גשר ועל השאר מוטל לעברו.
השחלת רומח לתוך טבעת תוך כדי דהירה.
"משחק הסרצאני" בו על האביר לפגוע במטרה מסתובבת עם הרומח ולדהור מספיק מהר בשביל להימלט מהאלה הכבדה שחוזרת עם סיבוב המטרה.
קליעה למטרה בחץ וקשת.
תחרויות הפלה ברומח: אלה התחרויות המוכרות והפופולריות ביותר, בהן שני אבירים רכובים על סוס וחמושים ברומח מסתערים ומנסים להפיל אחד את השני. בגרסאות מסוימות מספיק להפיל את היריב בשביל לנצח, בגרסאות אחרות יש בנוסף להכריעו (ואף להרגו) גם אחרי שנפל על הקרקע.
כשאפילו התחרויות יצאו מהאופנה, האבירות הפכה פחות ופחות קשורה ללוחמה, ויותר ויותר סמל של מעמד חברתי.
שימוש מודרני
אבירות מוענקת כיום כהכרה בשירותים שסיפק מקבל התואר לקהילה, שירותים שאינם קשורים עוד בהכרח בלחימה. תוארי אבירות עדיין מוענקים בין השאר בממלכה המאוחדת, בהולנד (ridder), בדנמרק, במלזיה ובוותיקן. בחלק מהמדינות האבירים משתייכים למסדרי אבירות.
תארי אבירות מוענקים גם במספר רפובליקות. בצרפת ישנם מספר מסדרים, שהמפורסם בהם הוא מסדר ליגיון הכבוד. הדרגה הנמוכה ביותר בכל המסדרים היא אביר (שבלייה- Chevalier).
בממלכה המאוחדת, האבירים רשאים להוסיף לשמם הפרטי את הקידומת "סר" (Sir) לגברים, ודיים (Dame) לנשים. אל התואר נלווה השם הפרטי, וניתן לצרף גם את שם המשפחה. לפיכך, לאלטון ג'ון אפשר לקרוא "סר אלטון" או "סר אלטון ג'ון", אך לא "סר ג'ון"; בדומה דיים ג'ודי דנץ' או דיים ג'ודי.
קמלוט
טורניר
דון קישוט
סמוראי
קטלוג פרסום אלונה אונליין
פסל אביר בהיכון, אביר מציג את חרבו, אביר עם מגן וחנית, אביר עם מגן וחץ, אביר לוחם, אביר גיבור, אביר עם שעון, אביר עם חרב, אביר עם חנית, אביר שולף, אביר עם מגן וחנית, אביר עם חץ, ארבעה אבירים, אביר על סוס דוהר, אביר מעמד ליין |
